אלבום אחד ביום

כמו שוודאי שמתם לב, הבלוג פחות או יותר שבק חיים לפני חודשיים. מכתיבה כל יום, הממוצע צנח ליומיים-שלושה, אחרי זה שבוע-שבועיים, עד לדימום מנוע מוחלט כשהמצבר כבה. אם להמשיך את המטאפורה המטופשת, אני מנסה עכשיו לעשות ג’אמפסטארט לבלוג (מי שמבין במכוניות, זה בכלל הגיוני מה שאני אומר?) ולהתחיל דף חדש, בתקווה שמעט הקוראים הנאמנים ממקודם יסלחו לי על ההזנחה. חבל, עד שהבלוג קצת צבר תאוצה זה קצת כמו להתחיל מאפס שוב.

אז תנו לי להציג את עצמי בצורה מסודרת הפעם. אני איתי עמוס (אתם יכולים לחפש בפייסבוק תחת Itay Amos ולשלוח מיילים ל a-mos@inter.net.il או archaicinema@gmail.com ), סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב בשלבי סיום התואר הראשון (טוב, לא עד כדי כך בטוח), מוזיקאי-בקושי מתוסכל (אם בא לכם לנגן ואתם מתחברים לטעם שמוצג כאן, תזרקו מילה), מתעסק בכתיבה ויצירה ארעיים, חולם הרבה ועושה מעט. הבלוג הזה הוא ניסיון לפרוק שנים של האזנה לכדי משהו פרודוקטיבי שיצליח להעביר הלאה את מה שגיליתי ונהנתי ממנו לאורך השנים, ולנסות גם להרחיב את האופק של מאזינים ארעיים שאין להם זמן או חשק לנבור בתתי ז’אנרים ולהקות אזוטריות.

אני מודה שהשם של הבלוג קצת יומרני, הפעם אני מוכן להתחייב על פעמיים-שלוש בשבוע, לא יותר (אבל השם ישאר, הוא קליט). נורא שמחתי לקרוא את התגובות החיוביות בצורה מפתיעה לבלוג, ומאיץ בכם להמשיך ולומר את אשר על לבכם בתגובות. אל תרגישו רע אם עברו כמה חודשים מפרסום הפוסט, העדכונים על התגובות מגיעים בכל מקרה ברגע שהתגובה נכתבת, כל תגובה נקלטת במלוא תשומת הלב, ההכרה והאגו. אני עדיין מסוקרן מאוד לגלות מה חשבתם על אלבומים שנותרו מיותמים מתגובות, כמו הצמד ששמתי של  The Innocence Mission, או הגילוי הטרי של R. Stevie Moore למשל.

שימו לב שגם הוספתי לנוחיותכם אינדקס אלבומים שמאגד בצורה אלפבתית את כל האלבומים שכתבתי עליהם.

בקיצור, אל תישארו בצד, אם משהו נפל אצלכם גם שבועות רבים לאחר ההאזנה אנא שתפו הארות, המלצות על דברים דומים, הצעות עבודה או קטילות מכל וכל. אתם מוזמנים גם להציע לכתוב פוסטים אורחים ולהוריד ממני קצת את הנטל. 

מקווה שיהיה בסדר הפעם, הפיצו את הבשורה.

שניה לפני שקלקסיקו מופיעים בארץ, הנה הזדמנות להיזכר בלהקה הראשונה שהצמד היה חבר בה.

בGiant Sand הם לא היו הצלע המרכזית, אלא הזמר Howe Gelb, שאחראי גם לרוב הלחנים ובאופן כללי לסאונד הייחודי של הלהקה.

לא בדיוק אלט קאנטרי קלאסי אבל בהחלט לא רוקנ’רול בלוזי סטנדרטי, הסאונד של ג’ייאנט סאנד משלב הוקים ומקצבים בלוזיים ורוקיים עם קלידים ליליים מכשפים שזורקים את המוזיקה לכיוון שונה, יחד עם הלחנים המלודיים ברובם והשירה הלו-רידית והנוהמת של גלב, שהופכים את כל העיסה הזאת למשהו די ייחודי, למרות ההשפעות הבולטות של אייקונים כטום ווייטס ודילן.

One Man’s Woman/No Man Land בעל השם המבריק למשל הוא שיר שמתחיל כמו נאמבר רוק בסיסי למדי אבל עד הפזמון הופך למשהו מדבק ומעניין הרבה יותר, Fingernail, Barracuda and Me מציע מנוחה מהגיטרות הקצביות לטובת אורגנים צ’יזיים ואייטיזים כמעט במכוון, אך בתוך לחן אפלולי ומסויט שנשמע כמו בלדת בארים שיצאה משליטה, ואילו Almost the Politician’s Wife הוא כנראה השיר הטוב ביותר באלבום, פנינת רוק קליטה שמאזנת בין ריף קאנטרי, נהימת בארים בשירה של הבית, ומנגינה עליזה שמנוגנת ע”י הקלידים בתור פזמון. בכלל, רוב השירים החזקים באלבום הם בדיוק אלה שמאזנים בין הנטיות הרוקיות הקשוחות והמחוספסות לבין הרגישות והמלודיות של הלחנים של גלב, שנותנים להם את מה שחסר לכל כך הרבה להקות אלט-קאנטרי או סתם קאנטרי או רוקנ’רול. האלבום המקורי מסתיים, כמה הולם, עם קאבר לIs That All There Is? וגירסת הדיסק מוסיפה עוד ארבעה שירים (כולל קאבר לא מוצלח במיוחד לGet Ready המופלא של Rare Earth).

זהו אלבום אווירתי, אישי מאוד ברוחו, שמבטא להקה ויוצר עם סגנון מובחן שהם הצליחו להביא לכדי מימוש אידיאלי (באלבומם הרביעי), ודוגמה לכיצד ניתן לאזן את הנטיות המצ’ואיסטיות של הרוקנ’רול והקאנטרי בלי לאבד את האימפקט שלהם.

Giant Sand - The Love Songs / 1988 / Label: Homestead

כמו במקרה של Marine Girls שצמחו מלהקה מינימליסטית, אקוסטית ולילית ברוחה להרכב רוקי-ג’אזי-בוסה-נובי של ממש (Everything But the Girl), כך גם Young Marble Giants (שהשפיעו רבות על המארינס) צמחו מהרכב אינדי-פוסט פאנק-ניו וויב אפלולי וסגפני להרכב עשיר, מלא חיות וכלים שלוקח את השפעות הבוסה נובה והג’אז שרק נרמזו בלהקה הקודמת ומביא אותם אל קידמת הבמה. בשני המקרים הדמות המרכזית היתה הסולנית של הלהקה, שעזבה את ההרכב הקודם בשביל לחבור לבן זוג חדש שאיתו היא תיצור את ההרכב השאפתני יותר - שם זו היתה טרייסי ת’ורן, כאן דמות קצת פחות ידועה אבל לא פחות מוכשרת בשם אליסון סטאטון. בשני המקרים דווקא ההרכב הפחות ידוע הוא זה שאהוב עלי, אבל מבחינה כרונולוגית הסדר כאן הפוך - Young Marble Giants נחשבים בזכות אלבומם הבודד והמשפיע Colossal Youth מ-1979 לאבות האינדי פופ המינימליסטי והלו-פיי, בעוד ההרכב שסטאטון הקימה אחריו, Weekend, די נשכח, וחבל. כי למרות החידוש הסגנוני הרב של הג’איינטס, משהו באסתטיקה שלהם הוא עדיין אפל מדי, ניו-וויבי מדי, וגם הלחנים לא ממש מצליחים להחזיק, ועדיף כבר לשמוע את המארין גירלס, שיקחו את הכיוון הסגנוני ההוא וילטשו אותו לכדי שלמות. אך וויקנד זה כבר סיפור אחר.

בשנות השמונים בבריטניה קם מעין גל לא מוצהר במיוחד של להקות אינדי-ניו וייב טרופיות, שהושפעו במידה חזקה מבוסה נובה, סמבה וג’אז. הסאונד שלהם כלל מקצבים ברזילאיים ברוחם, שימוש מרכזי בכלי נשיפה כמו חצוצרות וסקסופונים, ואווירה שמשלבת בין החיות והקרנבליות של ההשפעות הברזילאיות עם הקדרות הבריטית האופיינית. ביניהם ניתן למנות להקות מוצלחות כמו Haircut 100, Friends Again, וכמובן גם את  EBTG המוקדמים. והאלבום הזה הוא במידה רבה אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של הז’אנר הלא מוצהר הזה.

שימו לב למשל ל-Carnival Headache, חגיגה של כלי הקשה ומקצבים קרנבליים שמאוזנים ע”י הקול הבריטי הנונשלנטי והמריר-מתוק של סטאטון, יחד עם ריפים מדבקים של חצוצרות וגיטרות, שהופכים אותו לשיר שלא ניתן לעמוד בפניו. או לשני חלקי A Life in the Day Of… האינסטרומנטליים, שנושאים את אותה אווירה עם סולואי גיטרה אקוסטית ג’אזיים. למרות החשיבות של יחידת הקצב והנשיפה, שימו לב גם לגיטרות באלבום הזה, כמו למשל בבלדה הפותחת הנפלאה The End of the Affair שהיא השיר היפה ביותר באלבום, אך גם השונה ביותר ברוחה, כשעל מקצב בוסה נובה שקט מולבשים ליינים מפותלים, ג’אזיים ונפלאים של גיטרה אקוסטית, וביניהם הבית והפזמון הליריים שמושרים בקולה הנונשלנטי והרך של סטאטון. בעיני שירים מהסוג הזה היוו השפעה רבה על ההרכבים מובלי הגיטרות האקוסטיות של Sarah Records עשור לאחר מכן, כמו Blueboy ו The Harvest Ministers (עליהם אכתוב בקרוב, אני מקווה). גם מי שמתגעגע ל Young Marble Giants ימצא כאן את מבוקשו בכמה שירים שעדיין נושאים את רוחה של הלהקה (ובמיוחד בארבעת קטעי הבונוס, שלא במפתיע, כיוון שהם דמואים שהוקלטו שנה לפני כן, בתחילת הדרך של הלהקה).

זהו אלבום מושלם לצהרי יום שישי, באווירה קייצית ועצלה אך עם בריזה של קול בריטי נשי ענוג ורגישות מלודית שמאזנת את המקצבים השמחים עם מעט מרירות בריטית מענגת. יש בו גם מאוד סאונד של תחילת האייטיז, עם ההפקה הנקייה אך השאפתנית במידה שלו, והוא אחד מהאלבומים הקלאסיים של התקופה (שהתאפיינה בהרבה דברים בלתי נסבלים), לדעתי.

Weekend - La Varieté / 1982 / Label: Rough Trade

מומוס. אל הלעג היווני, או לחילופין Nick Currie, מוסיקאי סקוטי מוכשר במיוחד שעולם הדימויים שלו שאוב מסיפורים תנ”כיים, רומא העתיקה ובעיקר לגלוג עיקש וארסי על עולם הנצרות בו הוא גדל.

קודם כל, אל תאזינו לאלבום הזה ביום, זהו אלבום לילי אם אי פעם נוצר אחד. מומוס הוא טרובדור פולקי-ימי ביניימי, מעין לאונרד כהן בלבוש פוסט פאנק בריטי של שנות השמונים. הרקע הוא תמיד גיטרה אקוסטית שמפרקת את האקורדים ברקע, אך עליה מולבשים כלים כמו בסון, צ’מבלו, כלי הקשה ואפילו מקהלה פה ושם. הכל ביחד יוצר מעין אווירה שנעה בין קרקס ימי ביניימי עליז ומסויט ובין וידוי בכנסיה בידי האינקוויזיציה. הכל מאוזן ע”י קולו הרך, הנערי והנעים, אך בו בעת הממזרי ורב ההבעה של קארי, שיורה את שורותיו באקספרסיביות של נביא זעם אך גם במתיקות ושעשוע של ליצן חצר.

לא כל השירים פוגעים, אך אלה שעושים זאת ראויים לשבח - Lucky Like St. Sebastian פותח את האלבום באווירה המכשפת המתאימה ועם לחן קליט מספיק בשביל לשאוב אותך אל תוך האלבום ולרצות לשמוע עוד; King Solomon’s Song and Mine מתובל בכלי נשיפה יוצאי דופן באלבום; Little Lord Obedience הוא בלדה פשוטה אך זוויתית שבנויה בצורה כל כך מדויקת שצריך ללמד אותה בקורסים על בניית שירים; The Day the Circus Came to Town כצפוי משתמש במנגינה קרקסית ועליזה ונותן לה טוויסט לילי מיוחד; The Rape of Lucretia הוא בלדה ימי-ביניימית מעולה ומסויטת; ו Paper Wraps Rock הוא המנגינה המלודית ביותר באלבום, שנותנת קצת מנוחה מהכבדות של קודמיו. יודעים מה, במחשבה שניה רוב השירים כאן דווקא כן פוגעים, ועוד בדיוק בין העיניים. ברצועות הבונוס שנוספו להוצאת הדיסק ניתן למצוא שלושה קאברים לז’אק ברל, כשהמוצלח ביניהם הוא Nicky, חידוש לLa Chanson de Jacky שיותר ידוע בזכות ביצועו של סקוט ווקר Jackie.

זהו אלבום הבכורה של מומוס, שיפתח קריירה ארוכה ומפותלת שבה הוא יעבור בין הלייבלים החשובים ביותר של האינדי הבריטי (El, Cherry Red, Creation), בהם הוא תמיד נשמע מעט זר בין כל הרכבי האינדי פופ המתוקים והחשמליים, וישנה את סגנונו, שינוע בהדרגה לכיוון סינת’-פופ. אך כאן ניתן למצוא אותו כשהוא עוד טרי, חד ומלא השראה. כדאי להמשיך עם אלבומיו הבאים אם נשבים בקסמיו (במיוחד מומלצים הסינגלים שהוא הקליט בCreation), אך קודם כל להתוודע לפנינה המיוחדת הזאת, שלא נשמעת כמו שום דבר אחר שעשו באותה תקופה.

Momus - Circus Maximus / 1986 / Label: él

ב-1970, לאחר הקלטת האלבום הראשון והמיתולוגי של קינג קרימזון ומסע הופעות ממושך שבו החלו לעבוד על חומרי האלבום השני, עזבו אותה שניים מחברי הלהקה המשמעותיים ביותר (אחרי רוברט פריפ, כמובן) - איאן מקדונלד, המולטי-אינסטרומנטליסט של הלהקה (גיטרות, חלילים, פסנתר, מלוטרון) והמלחין העיקרי בה אחרי פריפ, ומייקל גיילס, המתופף הנהדר וחסר הרסן של הלהקה (שעוד היה חלק מגלגולה הקודם, יחד עם אחיו, בהרכב שנקרא Giles, Giles & Fripp) בשביל להקים הרכב נפרד משלהם, שיקליט אלבום אחד ויתפרק. קרימזון תמשיך לעבור גלגולים רבים ומשונים לאורך שנות השבעים, ומלבד האלבום השני (ובמידה חלקית גם השלישי) לא תחזור יותר אל אותו סאונד ייחודי של תחילת דרכם. לכן זוהי הזדמנות מעניינת עבור כל מעריץ של אותו אלבום לשמוע עוד אלבום באותה הרוח ועם חלק מאותם אנשים.

אך מי שיצפה לעוד In the Court of the Crimson King עשוי להתאכזב קשות, כי בניגוד לאותו אלבום מורכב, עשיר ואפי, כאן מדובר ביצירה נינוחה, משוחררת והרבה פחות יומרנית. הכיוון הוא פרוג יותר ג’אזי, אפילו מעט פולקי לעתים, עם לחנים פשוטים יותר, שנשענים על המסורת הבריטית ומשלבים אותה באסתטיקה המורכבת ורבת-החלקים של הפרוג.

האלבום מתחיל ונסגר עם שתי יצירות ארוכות ושאפתניות יחסית. הראשון, Suite in C, הוא פסיפס של קטעי רוק שנעים בין הבלוזי לתזמורתי, לאינטרלודים אינסטרומנטליים מורכבים וחוזר חלילה. השני, Birdman, הוא כבר יצירה מורכבת יותר, בת 20 דקות, שמתחילה עם אוברטורה מקהלתית מג’סטית, עוברת לשיר שנשמע כמעט כמו שיר ילדים, עוברת להתפרעות אינסטרומנטלית שיותר ממזכירה פיוז’ן או ג’אז רוק קליל של תחילת שנות השבעים, ומתקדמת לעבר תתי-פרקים נוספים שנעים בין הבלוזי והג’אזי למינורי והמהורהר יותר, ומסתיימת כנהוג בז’אנר בפאתוס תזמורתי מרומם.

באמצע ישנם שלושה שירים פשוטים יותר, שמזכירים שלא במקרה כמה מהקטעים מאותו אלבום של קינג קרימזון, ומדגימים את יכולת ההלחנה של מקדונלד. Flight of the Ibis הוא המוצלח ביניהם, שיר פרוג פופי-פולקי עם אווירת ימי ביניים (בעיקר בזכות הצ’מבלו) ולחן מלודי (שימו לב לסולו הנהדר לקראת סוף השיר). Is She Waiting הוא בלדה אקוסטית לא רעה, ו Tomorrow’s People מזכיר את היצירות הארוכות יותר, עם שילוב בין לחן בלוזי פשוט ואילתורים ג’אזיים שנותנים לו עומק, והוא גם מתברך בפזמון מלודי במיוחד.

אמנם מקדונלד הוא הצלע העיקרית בצמד, מכיוון שהוא אחראי על מרבית הכלים והלחנים, אך תרומתו של גיילס כמתופף היא הגבוהה ביותר שמתופף מסוגל להעניק. כבר בימיו בקינג קרימזון הוא התבלט כמתופף יצירתי, חסר שליטה ומלהיב במיוחד. הוא לא מסתפק בלהישאר ברקע ולתת בסיס לשאר הכלים, אלא מאלתר וכמעט מלחין כשלעצמו את התפקידים שלו, ככה שהם לעתים תופסים את תשומת הלב כמעט כמו הכלים המלודיים. בעיני חלק זה עלול להיתפס כחוסר מקצועיות או התלהבות-יתר, מה גם שהתפקידים שלו הם מאוד אינטואיטיביים, ולא סופר-מורכבים מבחינה משקלית כמו מתופפי פרוג אחרים, אך בעיני (כמתופף) זה תמיד היה מעורר השראה מאוד. הוא פשוט עושה חשק לקום ולנגן כמוהו, והוא נותן הרגשה שזה לא בלתי אפשרי.

זהו אלבום אווירתי בחלקו, מלודי בחלקו, שמוצלח גם כהאזנת רקע נעימה לנסיעות מלאות נופים פסטורליים (שזו הדרך שתמיד חשבתי שהכי טוב לצרוך את הז’אנר הזה), וגם לחקירה מרוכזת של המוטיבים ותתי-החלקים הרבים שבו. במידה מסוימת הוא פחות מעורר השתאות ממרבית אלבומי הפרוג, אך הוא גם צנוע יותר, ויתכן שיקסום גם לאלו שבד”כ היומרנות הזאת מרתיעה אותם.

McDonald & Giles - McDonald & Giles / 1971 / Label: Island

מצטער שבשבוע האחרון זה הפך לאלבום כל יומיים, בערך, אבל הייתי קצת עסוק וגם הותשתי קצת, ואני קצת מרגיש שאני מתחיל לחזור על עצמי.

מי ידע ש-Dexy’s Midnight Runners, שאחראים לאחד מהלהיטים הממכרים ביותר של האייטיז, Come On Eileen (שבניגוד לרובם מצליח עדיין לא להימאס), הם לא סתם להקת One Hit Wonder טיפוסית, אלא בכלל הרכב נורת’רן סול מלודי, מיוחד ונפלא שכל קשר בינו ובין פופ ניו-ווייבי מתקתק הוא רק צירוף מקרים תקופתי.

בדומה ל-Proclaimers, עוד להקה שמזוהה בחוסר צדק משווע עם להיט אחד, הם מערבבים השפעות קלטיות, פולקיות-בריטיות יחד עם רגישות גבוהה לפופ וחוש מלודי מדבק. המנטליות הHoedownית שלהם קצת מזכירה את הקומיטמנטס מהסרט באותו השם, אבל במקום קאברים מתאמצים מדי לקלאסיקות סול ורוקנרול, הם עושים שירים נהדרים וממכרים בתחושה של פאן טהור וחוסר מאמץ.
הלהקה היא למעשה Kevin Rowland, הזמר וכותב השירים העיקרי, יחד עם הרכב הנגנים המשתנה סביבו (מההרכב של אלבומם הקודם Searching for the Young Soul Rebels המוצלח גם הוא מ1980, נשאר רק הטרומבוניסט כאן). הקול הבריטי מאוד, מלא החיות שלו, הוא הדבר הראשון שמזהים בלהקה, יחד עם הנטיה שלו למשוך את ההברות, להשתמש במבטא בריטי כבד במיוחד, ולהשתמש בשברי הברות חסרות פשר (כמו שמדגים שם האלבום).

למרות שCome On Eileen שחותם את האלבום הוא בכל זאת השיר החזק ביותר בו, 9 השירים שבאים לפניו מוכיחים שהיה להם עוד הרבה מה להציע. החל מהפותח The Celtic Soul Brothers שנשמע כמו שיר קאנטרי סוחף בניחוח אירי, Let’s Make This Precious שנשמע קצת כמו סקא בזכות כלי הנשיפה הדומיננטיים (אך הכוכב האמיתי בו הוא הכינור), או Plan B הפוסט-פאנקי ברוחו, ועד שירים גוספלים ושחורים יותר ברוחם כמו Liars A To E או All in All. כך האלבום דוהר משיר סוחף אחד לאחר עד שמגיעים ללהיט הסוגר, שהוא באמת שיר פופ מושלם, כבר כמעט בחוסר נשימה. שימו לב גם לקטעי הבונוס שכוללים גירסאות חיות לכמה מהשירים הבולטים (7 דקות של Come On Eileen למשל), קאברים (Respect, The Sound of Philadelphia) ושירים מקוריים שלא נכנסו לאלבום.

זהו אלבום עם אנרגיות של פאנק, ליריות של פולק ורוק צעיר ומלודי, ושמחת חיים פולקית. חגיגה של קטעים מלודיים, אנרגטיים ומדבקים שלא יוצאים מהאוזן, בדיוק כמו אותו להיט שמשום מה נשאר הירושה הרוחנית היחידה שלהם בעולם הפופ, בהחלט שלא בצדק.

Dexy’s Midnight Runners - Too-Rye-Ay / 1982 / Label: Mercury 

קצת כמו בל וסבסטיאן, Saturday Looks Good to Me היתה בראשיתה פרויקט של איש אחד שהפכה ללהקה כמעט במקרה. פרד תומאס, מוזיקאי אינדי פופ רב פעלים ממישיגן, החליט לעשות אלבום שתהיה חתומה עליו להקה פיקטיבית, כפרויקט שהיה חלק מלייבל שהוקדש כולו ללהקות כאלה, ואסף כמה אנשים להקלטת אלבום הבכורה, שיצא בצורה מוגבלת. אך אחרי שהלהקה הוזמנה להופיע בצורה חיה, הוא אסף כמה מוזיקאים להרכב קבוע, וכך קרמה הלהקה עור וגידים של ממש. את אלבומם הרביעי All Your Summer Songs הם כבר הקליטו עבור לייבל האינדי הנחשב Polyvinyl והוא לדעתי גם הדבר הטוב ביותר שהם עשו עד אז ומאז.

המוזיקה של תומאס היא שילוב בין אינדי פופ מתוק, רך ומלודי מאוד, ובין השפעות פאנקיות, שלוקחות גם מסול ומוזיקת מוטאון מתי שמתחשק (שוב, בדומה ללהקה שפתחתי איתה). תומאס ניחן בחוש הלחנה יוצא דופן והחוש המלודי והפופי שלו מוביל אותו כל הזמן לנסות למצוא את הנוסחה לשיר אינדי פופ שעובד, תופס, ומצליח לרגש. כינורות, כלי מיתר, קלידים וקסילופונים מגבים את רוק הגיטרות הרטרואי שלהם ויוצרים תמהיל שמצליח להקפיץ אך גם לרגש.

האלבום נפתח עם קטע חסר שם שמסתיים עם ריף גיטרה מדבק שנקטע בפתאומיות בידי השיר שבא לאחריו, וחוזר לאחר מכן בסופה של הבלדה המלנכולית היפה No Good With Secrets שמתחברת לAlcohol שמפתח את הריף הזה לכדי שיר שלם עם פזמון סוחף שמובל על-ידו. בין לבין (וגם אחרי, משום מה לאחר הסגירה המעגלית הזאת יש עוד 4 שירים) ישנם פנינים רבות נוספות, כמו Meet Me By the Water הבאבלגמי, שיר הנושא עטוף הכינורות, Typing המאופק או Last Hour העצוב שסוגר את האלבום. אמנם אני סאקר של השירים היותר מינוריים של האלבום הזה, אך יש בו גם רגעים מקפיצים ושמחים יותר, בעיקר בהשפעת רוקנרול ופופ סיקסטיזיים. זהו אלבום יותר מגובש מכל מה שהם עשו, ורובו, גם ברגעיו העליזים יותר, מעביר תחושה של רומנטיקה מינורית מסוימת, של כמיהה וגעגועים, גם אם לא משתפכים מדי.

אם רוצים להבין למי הלהקה דומה אפשר אולי לדבר על המגנטיק פילדס, קמרה אובסקורה וינס לקמן כחלק מהאמנים שעושים גם הם אינדי פופ קליט, נוסטלגי ורגיש מאוד. אך מכיוון ש-SLGTM עוד לא זכו לאותה רמת הכרה, כדאי לגלות אותם.

Saturday Looks Good to Me - All Your Summer Songs / 2003

בהמשך לפוסטים על קלווין ג’ונסון וHoneybunch, בהם הזכרתי את הלהקה הזאת, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב עליהם בצורה מסודרת.

Beat Happening היו אחת מלהקות האינדי-פופ המינימליסטיות, החשובות והמשפיעות ביותר של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים באמריקה. גם כחלק מהסצנה המתפתחת של אולימפיה, וושינגטון (שהולידה בעיקר להקות בנות חשובות כמו ביקיני קיל, לויס, Sleater-Keaney וגם את קורטני לאב), וגם בזכות ההשפעה הסגנונית של הסאונד שלהם, והפרקטית של הלייבל K Records שהקים מנהיג הלהקה, קלווין ג’ונסון. אך למרות כל זאת, אני חייב להודות שלמרבית אלבומיהם אני לא מתחבר לחלוטין. ברובם יש משהו גולמי מדי, מחוספס מדי, אנטי-מלודי לפעמים. אך ככל שהם התפתחו הסאונד שלהם התעדן יותר, נהיה מתוק יותר, והתקרב יותר אל הTwee הבריטי ברובו. אבל דווקא באלבומם האחרון, You Turn Me On, הם הצליחו סוף סוף להגיע לשיאם ההלחנתי והאסתטי, בדמות אלבומם הנגיש ביותר, עם הכמות הגדולה ביותר של שירים מעולים, וכיום גם המוערך ביותר.

הסאונד הייחודי של הלהקה הוא הדבר הבולט ביותר בשמיעות ראשונות. המינימליזם של הסאונד שלה, שמורכב מגיטרות פשוטות, מלודיות פופיות, תיפוף פרימיטיבי (מעט פוסט-פאנקי ברוחו), היעדר בס והקולות המאוד ייחודיים של ג’ונסון ושל הצלע הנשית בלהקה הת’ר לואיס. אף אחד משלושת חברי הלהקה לא מופקד על כלי ספציפי, ושלושתם מתחלפים ביניהם, מה שמורגש בנגינה הבסיסית והלא מתאמצת, שאפשר אולי למצוא בה שילוב של רוח להקות הגאראז’ של הסיקסטיז והלו-פיי של האייטיז. אך כל זה לא היה עובד בלי שירים מוצלחים, וזה מה שהפך את האלבום הזה לקלאסיקה. הוא פותח עם Tiger Trap המדיטטיבי שהולם עם drones רפטטיביים של גיטרה והלימת תופים כמעט שבטית כשברקע קולו הצורמני של ג’ונסון מגיש את המלודיה המתוקה-מרירה. הבא בתור הוא Noise המלודי, שאולי מרמז על החוב של הלהקה לז’אנר הנויז-פופ, למרות שאצלם הדיסטורשנים אינם כה רועשים. השירה הגראנג’ית של לואיס וריף הגיטרה המעולה הקליט שמוביל את השיר מתחברים מצוין, כשהשיא הוא הפזמון. שני השירים הללו מאפיינים את שאר האלבום, שנע בין ההלימות הרפטטיביות של השירים שג’ונסון שר (Teenage Caveman הוא עוד דוגמה מוצלחת) ובין השירים המתוקים יותר ששרה לואיס (Sleepy Head המקסים שנשמע כמעט כמו שיר ילדים ו Godsend הרומנטי שנמתח לאורך 9 דקות הם ההיילייטים). האלבום נסגר בצורה מושלמת עם Bury the Hammer הכמעט המנוני, שהוא סוג של דואט בין שני הזמרים, ומאזן את הרוח הסגנונית של שניהם.

זהו אלבום שמורכב משילוב בין חיספוס, גולמיות, ומלודיות ושירה נאיביים, קצת רטרואיים ברוחם וכמעט תמיד מתוקים-מרירים. זהו אחד התוצרים המוצלחים ביותר של האינדי-פופ האמריקאי, שנעשה פחות או יותר במקום ובתקופה שבה הגראנג’ שלט בכל, אך הראה כיצד ניתן לקחת את הרוח הבסיסית שלו ולעקם אותה קצת עבור אלו שמחפשים משהו יותר עדין ומתוק במוזיקת הגיטרות הרועשת שלהם.

Beat Happening - You Turn Me On / 1992 / Label: K

מכל המקומות בעולם, דווקא אחת המדינות עם סצנת הפרוג הפעילה ביותר, מלבד המדינות האירופאיות המרכזיות (בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה) היתה הולנד. להקות כמו פוקוס הידועים, Supersister הקאנטרבריים, או Finch האינסטרומנטליים, היו נציגים גאים של ארצות השפלה בעולם הפרוג הקונטיננטלי.

אך Earth & Fire היו לדעתי המוצלחים ביותר, ובמידה מסוימת (אולי בתחרות עם פוקוס) גם המצליחים ביותר, בעיקר בזכות השילוב שלהם של פרוג ופופ מתקתק, כמעט אירוויזיוני ברוחו, שזיכה אותם בלהיטים רבים (כאן בארץ הידוע ביותר בזמנו היה Memories שיש עכשיו איזה שדרן ב88 שכל הזמן משמיע אותו).

הלהקה, שהוקמה אגב ב1968, שנה לפני אלה הידועים יותר עם הWind באמצע (אז אל תחשבו שיש כאן איזה ניסיון לרכוב על ההצלחה שלהם), הוציאה בתחילת שנות השבעים שני אלבומי פרוג קלאסיים, שנחשבים היום לפנינים בקרב חובבי הפרוג האירופאי. הראשון הוא Song of the Marching Children מ1971, והאלבום הזה, שיצא לאחריו. שניהם דומים מאד במבנה שלהם - צד אחד של התקליט מוקדש ליצירת הנושא המורכבת ורבת החלקים, והצד האחר לשירים קצרים יותר, פרוגיים גם באופיים, שנעים בין יצירות אינסטרומנטליות, חזרה על קטעים מיצירת הנושא ושירי פופ של ממש.

לכן, אם האלבום הזה מוצא חן בעיניכם, נסו גם את הקודם, כיוון שהוא מוצלח כשלעצמו. אך בחרתי באלבום הזה קודם כל בגלל שיצירת הנושא שלו היא הדבר המרשים ביותר שהלהקה עשתה. יצירה בת 16 דקות, שכרגיל בפרוג מורכבת מקונספט מד”בי על גבול האינפנטילי - שקיעתם של תושבי אטלנטיס במקרה הזה - אך מצליחה להעביר תחושה של הרפתקאה וחורבן בצורה כמעט קולנועית. זוהי יצירה דינמית מאוד במצבי הרוח שלה, שמתחילה עם מוטיב קלאסי-רוקי של גיטרה חשמלית, עוברת לשיר פופ שמשלב בין אווירה של פסטורליה ומלנכוליה, מתפתחת לאינטרלוד אינסטרומנטלי שמסתיים עם המוטיב הפותח, ואז עוברת לתת-חלק שונה לחלוטין, אגרסיבי ומאיים כמעט, שהכלי המרכזי בו הוא אורגן צ’יזי קצת, שאמור לתאר את תחילת האפוקליפסה של היבשת השוקעת, או משהו כזה. כך היצירה מתקדמת בין חזרה לשיר הבסיסי שמופיע בתחילתה, המוטיבים המלודיים המרכזיים שחוזרים גם הם, ווריאציות ותתי-חלקים שונים שמחברים ביניהם ומוסיפים עניין והתפתחות. השילוב שנוצר בין מורכבות הלחנתית ובין כמעט נאיביות מלודית, ואווירה שהיא בו בעת מכשפת ומינורית, מצליח לאזן בין הפומפוזיות הבסיסית של הפרוג לבין אווירה יותר מהורהרת ולילית.

הצד השני של האלבום הוא כבר סיפור מעט אחר. הוא נפתח עם Maybe Tomorrow, Maybe Tonight שנע בין מארש מקצבי רועם ובין פופ סימפוני סוחף שלפעמים עובר את גבול הקיטשיות אך עדיין נשאר קליט וממכר. שני הקטעים הבאים הם יותר פרוגיים ברוחם, הראשון אינטרלוד אינסטרומנטלי מיוחד, והשני יצירת פרוג של שש דקות העונה לשם Fanfare וגם נשמעת קצת כמו המנון מלחמה לעיתים, ולוקה מדי בחוסר מלודיות לטעמי. עוד אינטרלוד בדמות חזרה על המוטיב המרכזי של יצירת הנושא מוביל לשיר האחרון באלבום Love, Please Close the Door, שמתחילה כבלדה אקוסטית מקסימה שמושפעת ממוזיקת ימי ביניים פסטורלית ומתפתחת בהדרגה לשיר רוק.

הקלף החזק של Earth & Fire לדעתי הוא בחוש ההלחנה המאוד מזוהה שלהם, המאוד ייחודי, שלא צריך לשמוע יותר מכמה שניות בשביל לזהות שזה הם. כאן הם משתמשים בו בצורה אידיאלית, ומשלבים בין אווירה של ליריות אווירתית שנעה בין המאיים לפסטורלי, ועיבודים תזמורתיים ורוקיים עשירים וסוחפים, יחד עם רגישות פופית גבוהה שהופכת אותם לנגישים יותר ממרבית הרכבי הפרוג ההולנדיים (ובכלל).

מומלץ למי שאין לו רתיעה אינסטינקטיבית ממעט שמאלץ, או מהפומפוזיות של הפרוג, אבל נראה לי שהם מאזנים אחד השני די טוב בשביל שגם מי שלא סובל את אחד מהם יוכל להנות מהאלמנט המנוגד לו. זו מוזיקה מורכבת ונעימה באותה מידה, ובעיקר נוסטלגית מאד ברוחה, כיוון שכבר באמת מזמן לא עושים דברים כאלה.

Earth & Fire - Atlantis / 1973 / Label: Polydor

רוב להקות האינדי פופ הרטרואיות, המתוקות, והמלודיות ביותר באו מבריטניה, היכן שתת הז’אנר Twee (שאני אצטרך להרחיב עליו בצורה מסודרת מתישהו) שיגשג ופרח, מהלייבל שרה רקורדס ועד בל וסבסטיאן. האמריקאים משום מה תמיד היו מחוספסים יותר, רוקיים יותר, לפעמים גם בסיסיים ומינימליסטיים יותר באסתטיקה שלהם. כך שגם כשהם עשו אינדי פופ שמגובה בהרמוניות ומלודיות, זה היה בצורה גולמית, כמעט גראנג’ית, כפי שאמני הלייבל K Records, ובראשם להקתו של מייסד הלייבל קלווין ג’ונסון, Beat Happening, הוכיחו.

לכן כשגיליתי שהאניבאנץ’, להקה עלומת שם שהגעתי לאלבום שלה כנראה דרך הפניות מאמנים אחרים שאהבתי שנטען שהיא דומה להם, היא אמריקאית, די הופתעתי. כאילו הם באו הישר מתנועת הC-86 של שנות השמונים המאוחרות באנגליה, הם עושים אינדי פופ עדין, קליט ורטרואי מאוד, שנשמע מאוד מושפע מלהקות מרכזיות בז’אנר כמו הפסטלס או פריימל סקרים המוקדמים, אך עדיין שומרים על גיוון וייחוד משלהם. הסיבה העיקרית שהם נותרו עלומי שם היא מכיוון שהם מעולם לא הוציאו אלבום מסודר, אלא רק Eps וסינגלים לאורך שנים, שאוגדו באלבום הזה לאחר שהתפרקו.

הקלף החזק שלהם הוא ההרמוניות והמלודיות הנפלאות, הסוחפות כל כך, שנשמעות כאילו הן מתכתבות עם אלו של שנות השישים ממקום מפוכח יותר. קחו למשל את Mine Your Own Business הממכר (שכבר שבועות אני לא מצליח להפסיק לשמוע) ותבינו כיצד ניתן לעשות שיר פופ מושלם של 2 דקות בעזרת לחן שנשמע נאיבי על גבול המגוחך, הרמוניות שכבר לא באופנה, ועבודת גיטרות מודרנית וצעירה. מכיוון שמדובר באוסף של כמה סינגלים לאורך כמה שנים, יש גם גיוון רב באלבום, ששומר על עניין גם אם זה אומר שאיכות השירים היא לא אחידה במיוחד. מצד שני, לא צריך להרגיש אשמים לקחת את השירים הטובים ולהתעלם מהרעים, בכל זאת מדובר כאן באוסף ולא באלבום שנועד להישמע ברצף. המומלצים העיקריים הם The Great Divide עמוס האורגנים והמלודי, Count Your Blessings האמריקאי-סלאקרי, I Won’t Stand in Your Way הסיקסטיזי בלחן שלו, וכל ששת השירים הפותחים, שמייצגים את תחילת הדרך של הלהקה, כשהם עוד היו רעננים ומלאי כישרון.

במידה מסוימת זהו אלבום אינדי פופ למי שכבר מתמצא קצת בז’אנר ויודע מה הוא הולך לקבל, כיוון שאין כאן יותר מדי הפתעות. אבל גם עבור כל השאר, יש כאן מספיק שירים נהדרים שיענגו את אזניכם, וזה מה שחשוב, לא?

Honeybunch - Time Trials: 1987-1995 / 1996 / Label: Summershine